כשהמוסר הופך לנשק בידי חסרי המוסר, הצדקה הופכת לפח
(נכתב בשיתוף נגד ר' מאמ"ן)
א. רעיון ההפרדה בין הצבאי לאזרחי
עיקרון הנז"א מגביל ואף מבטל את התקיפה הצבאית מתוך התחשבות הכרחית בנזק האזרחי הנלווה של התקיפה, כמו שרואים בסרטון הבא. אך רעיון זה מתחיל מרעיון קדום יותר: ההפרדה בין היעד הצבאי ליעד האזרחי.
עצם עיקרון ההפרדה בין יעד צבאי לגיטימי ליעד אזרחי לא לגיטימי, התחיל במאה הקודמת בהפרדה מוסכמת באמנות בינלאומיות: מדינות מערביות עם מצפון מוסרי מפותח יותר שמסכימות לנצור את האש מול אזרחים ללא תכלית צבאית הכרחית.
על פניו זה נשמע מאוד טוב ונכון. אך יש פה כשל מוסרי, שיתגלה רק מאוחר יותר: דווקא הצד הצודק במלחמה עלול להציב לעצמו גבולות ומגבלות, בעוד הצד השפל לא יציית לאף כלל של מוסר. מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי. ההשלכות עלולות להיות הרסניות במיוחד מבחינת חיי אדם. רק נאיבים קצרי-רואי, או אנשים שכופרים במושגים טוב ורע, יכולים להצדיק א-סימטריה מסוג זה.
ואכן, הבעיה התפוצצה בשלב הבא של ההגדרה: הוסיפו את עיקרון ה'מידתיות'. עיקרון המידתיות קובע, שגם כשהמטרה היא הכרעה צבאית ואל מול מטרה צבאית - על הצבא לקחת בחשבון את הנזק האזרחי ולשקללו בצורה מידתית ביחס לחשיבות המטרה הצבאית. מוכרחים לרסן את האש בהתאם. ה'מידתיות' האיצה את התוצר הא-סימטרי, שבאמצעותו דווקא הצד הצודק והמוסרי יותר כובל את עצמו.
מגבלות האלו הן צרה בפני עצמה, אך מצעד האיוולת הגדול של הנז"א התחיל באמת כשכל העקרונות והערכים האלה פגשו צבאות טרור, או יותר נכון 'תרבויות טרור'.
מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי
ב. החטא הקדמון של מימוש עיקרון הנז"א
מה קורה כאשר חברה, שאין בה שום ערך לחיי אדם - גם לא של אנשיה - פוגשת את עיקרון הנז"א? מה קורה כשחברה שרוצה להשמיד עם אחר יותר ממה שהיא רוצה לחיות, נחשפת לעיקרון הנז"א? כל המרחבים האזרחיים הרגישים ביותר הופכים לבסיסי טרור מוגנים. חברות אלה יצרו מידתיות הפוכה: ככל שנכס צבאי חשוב יותר, כך הוא יעטוף את עצמו בנכסים אזרחיים גדולים ורגישים יותר. ככל שמרחב אזרחי רגיש יותר - כך הוא יהפוך למערך הביצורים של צבא הטרור.
איפה אנחנו פוגשים זאת בפועל? בהפגנות על הגדר, בשכונות עצמן שהפכו ליעדים מבוצרים ומחסני תחמושת, במרחבים רגישים שהפכו בהגדרה לתשתית טרור כמו בתי חולים ובתי ספר, בסיוע ה'הומניטרי' הנחמס בפועל לשיקום צבא הטרור, ובפקידים בכירים של ארגוני טרור, שלא לובשים מדים ולא שייכים ישירות ל'זרוע הצבאית'.
בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי. המרחב האזרחי הוא הצגת תיאטרון של אבסורד, כשמאחורי הקלעים נמצאים היעדים הצבאיים החשובים ביותר, הפועלים לעיתים ללא מדים וללא נשק. בעולם המתהדר במגבלות נז"א וכפוף להן, עצם התחפושת האזרחית הופכת לביצור העוצמתי ביותר, המבטיח שרידות של הרוע.
חברות כאלה יוצרות לעצמן משוואת win/win. אם נשמור מולן על עיקרון מחמיר של נז"א, בהגדרה לא נוכל להכריע. אם לא נשמור, ונתייחס למעטפת האזרחית כפי שהיא באמת - כזרוע צבאית בתחפושת - חברות הטרור המיומנות יאמצו תדמית של קורבן, וכל דעת הקהל תתקומם ותמנע בעד הצבא המוסרי מלהכריע.בשני המקרים לא ניתן להכריע; וחברות הטרור שורדות ומשתקמות.
שמירה הדוקה ומחמירה על עיקרון הנז"א לא מאפשרת לפיכך הכרעה, כי נקודת ההכרעה של האויב מבוצרת בביצורים אזרחיים, שהפכו בעצמם לחלק החשוב ביותר באסטרטגיה של האויב.
כך באיראן. כך בעזה. כך בדרום לבנון.
במלחמה מול חברות טרור איסלאמיות, כפיפות מחמירה להצגת התיאטרון הנקראת 'נז"א' משעבדת אותנו שוב ושוב להסרת האיום המיידי והקרוב בלבד, לא מאפשרת לנו לממש את היתרון הצבאי הברור, ומונעת מאיתנו יכולת הכרעה חד-משמעית של תרבויות טרור וצבאות טרור.
בעימות מול חברה שבה אין ערך לחיי אדם, חברה שבה המעטפת האזרחית הופכת במכוון לביצורים החשובים ביותר של האויב, הגנה על עמך מחייבת פגיעה באויב גם כשהביצורים שלו הם תעתועים של מעטפת אזרחית.
המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב
ג. השלכות מעשיות אסטרטגיות של עיקרון הנז"א
במצב הנוכחי, שבו מתייחסים למעטפת אזרחית כנבדלת ומנותקת מתשתיות צבא האויב, עולם הנז"א הופך להיות השיקול הדומיננטי בתכנון המבצעי. בזמן מבצע 'חיצי הצפון', מכלול תוכניות התקיפה של צה"ל השתנו רק בעקבות שיקולי הנז"א. כיוון שנז"א הפך בעצמו להיות עיקר האסטרטגיה של האויב, אלה לא שינויים נקודתיים. מדובר במהות. צה"ל יודע שהוא מוותר על אזורים הנמצאים בשליטת האויב.
מצב זה מחייב השקעה במשאבים אינסופיים של כוח אדם, זמן וממון המושקעים ביצירת תכניות חלופיות, איסוף מידע מודיעיני רב כדי לקטלג מטרות כצבאיות טהורות, והשקעה אינסופית בשכנוע האוכלוסייה להתפנות במגוון דרכים.
המחיר אינו נמדד, כמובן, רק במשאבים שיועדו לצרכים מבצעיים; הוא נמדד בחיי אדם ובחייהם של חיילינו. כל מפקד זוטר במודיעין, האחראי על איסוף בנק מטרות, מוותר מראש על מטרות רבות עם חשיבות צבאית כיוון שהוא יודע שבדרגים הגבוהים זה יפסל משיקולי נז"א. אנחנו מוותרים על חיסול מחבלים שמצטרפים ללחימה מחודשת ואוסרים על תקיפות שעלולות לסכן את אוכלוסיית האויב, ובכך משלמים מחיר דמים של אזרחינו וחיילינו.
ד. מי קובע את כללי ודרגות הנז"א?
להפעלת עיקרון הנז"א אין כללים קשיחים. אין עקרונות משפטיים טהורים שיכולים להעריך את המידתיות הראויה בין חשיבותה הביטחונית של פגיעה במחבל או תשתית טרור, לבין היקף המרחב האזרחי שייפגע כתוצאה מכך.
בפועל, היישום משתנה בהתאם למצב הרוח הלאומי, דעת הקהל במדינות המערב, הגדרות שונות של משפטנים, תפיסת העולם של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון (במיוחד בכירים באמ"ן וחיל האוויר האמורים ליישם את הנוהל בשטח), והגדרות של שר הביטחון וראש הממשלה (בהתאם למשל ללחצים בינלאומיים).
כיוון שבסוגיות מוסריות חשובות עסקינן, לתפיסה המוסרית ולמצב הרוח המוסרי של בכירי המטכ"ל, אמ"ן וחיל האוויר יש משקל מכריע בנושא. מדובר בסוגיה נרחבת הרבה מעבר להחלטה של גורם מסוים, משפטי, מודיעיני, מבצעי או ממשלתי. כלל המערכת צריכה להיות מכוילת לצדקת הדרך.
הפער המובנה התפיסתי והתרבותי הקיים בין צבא ההיי-טק לצבא הפרשים יוצר פעמים רבות ניגוד קשה בין הצרכים והציפיות של צבא היבשה, לבין הלכי התרבות והרוח במסדרונות של גורמי השפעה והכרעה כמו חיל אוויר ואמ"ן. זה לא יכול להיפתר רק אצל משפטן מסוים או מדינאי כזה או אחר.
יודגש: איני שולל את ריסון האש או שינוי תכניות תקיפה עקב שיקולים מדיניים פרגמטיים הכרחיים וחישובים אמיתיים של עלות ותועלת. גם אינני שולל שימוש מסוים בעיקרון מידתיות התקיפה בהתאם לחשיבותה לביטחון ישראל והכרעת האויב.
הטענה היא שתפיסות מוסריות מעוותות, שמוחקות את ההבדל הבוהק בין טוב לרע, הפכו את רעיון מידתיות התקיפה לתבוסתנות לאומית, סכנה קיומית, וגישה שמעדיפה את האויב על פנינו ושופכת דם נקי של אזרחינו וחיילינו.
בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי
ה. "שלא נהיה כמוהם"
בסופו של דבר, הכל מסתכם בעניין אחד: שורש המחלה מקורו במחשבה ובהנחה שהאויב שלך הוא כמוך בדיוק.ההבדל המוסרי נעוץ, אם כן, רק באופן הלחימה. כך, אם האויב לא חס עליך ואתה כן חס עליו, אז המלחמה שלך מוסרית וצודקת. המחשבה המעוותת הזו מעוגנת בעומק התפיסה הביטחונית והמשפטית בישראל.
אין שקר גדול מזה. המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב. האויב שלנו קם בבוקר כדי שלא ייזכר שם ישראל עוד בעולם. לכן אין פעולה מוסרית יותר מאשר להכניע אותו ולגדוע את כוונותיו. זה לא סאדיזם, ולא תאווה או שכרון כוח. זו מלחמה על הטוב של מי שיודע שיש טוב בעולם. זהו המעשה המוסרי, ולא מידת הריסון בהפעלת הכוח. משם צריך להתחיל. ולתוך זה אפשר לשבץ גם מצבים נוספים של ריסון הכוח, היכן שניתן וצריך, משיקולים שונים. לזה צריך לחנך - את עצמנו ואחר כך את העולם; וככל שנצליח לעשות זאת, הרוע יאבד את אחיזתו ויוכרע.
ומילה אחרונה על סרט התועבה 'נז"א'. יהודים מעוותים בעלי שנאה עצמית, שחושבים שזהותם הלאומית היא רוע ושהאויב האסלאמי הוא לוחם צדק, אינם חדשים במחוזותינו. רבות נכתב על הפתולוגיה הזו. אבל הפיתוי של חלק מקציני וחיילי אמ"ן להשתתף בתועבה הזו, והגמגום של אגפים בשמאל הישראלי אל מול התועבה הזו, הוא ביטוי של בלבול מוסרי עמוק ביחס למושגים של טוב ורע, מוסר וצדק, לאומיות וזהות יהודית. על זה צריכה להתמקד עיקר תשומת הלב שלנו: להעניק מטען מוסרי יהודי לחייל בן 18 שמתגייס למערכת הזו ומעולם לא למד על מוסר אחר מלבד 'מוסר פרוגרסיבי'. זה צריך להיות הלקח העיקרי מיצירת הסרט הזה. בידינו הדבר.
גאווה לאומית אמיתית אינה זקוקה לקמפיין — היא פורצת מעצמה ברגעי האמת
א.
זה היה אמור להיות אירוע קלאסי של 'כל העם מקשה אחת'. אם תרצו: זה לא ימין ולא שמאל, זה עם ישראל!
טיסה של פליי דובאי, קוקפיט מדמם, וקבוצה של אזרחים פשוטים, ללא שיוך פוליטי, שקמים מתוך ההלם ומצילים את הבית כולו מאסון לאומי.
רגע שבו אפשר לצפות מכל אזרח ישראלי למחוא כפיים ולסנן בסיפוק: "איזה עם מופלא".
אבל אז, במקום קריאה למלא את הכיכרות בריקודי הורה סוערים ובקריאת "עם ישראל חי" עם דגלי ישראל, התפשטה בחוגי השמאל ובתקשורת חמיצות צורבת.
האירוע המרהיב הזה – כך התברר במהירות – במקום שיועצם כסיבה למסיבה מתמשכת, הפך לפנצ'ר קטלני בגלגלי קמפיין הבחירות. כדי לא להצטייר עד כדי כך כמנותקים מההוויה הלאומית, ערוצי התקשורת שילמו מס שפתיים מהיר ועברו מיד לעסוק בנושאים אחרים, כדי להתגבר על הפנצ'ר הלא צפוי הזה.
דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן
ב.
מדוע התרגשות לאומית מעוררת בשמאל אלרגיה קשה?
התשובה הראשונה טמונה בעצם הגדרת הזהות. הימין הישראלי, במהותו, מזוהה עמוק עם הייחודיות הלאומית. הוא מאמין בהיסטוריה שלנו, במורשת, ובמשהו פנימי ואיתן המניע אותנו במיוחד בעת צרה. אפשר לקרוא להם 'ישראל השנייה', או 'הנייחים', ואפשר גם להעמיק במושג 'נצח ישראל'.
השמאל לעומתו מתהדר באוניברסליזם נאור: במחיקת זהויות, בפריצת גבולות ובפירוק הדת. לשיטתו, כל אלו הביאו לשנאה ולמלחמות מיותרות ועקובות מדם לאורך ההיסטוריה.
מונחים כמו 'גבורה ישראלית' או 'תעצומות נפש של האומה' נתפסים בעיניו כמשהו פרימיטיבי, המריח מלאומנות חשוכה.
כשמטוס ניצל בזכות תושייה אזרחית, הציבור הרחב מתרגש מה'ישראליות' הבריאה שהתגלתה. אבל עבור האוניברסליסט, האירוע הזה מעיד על גדלותם האנושית של פרטים ללא קשר ביניהם. בקיצור, התרגשות כזו היא אירוע שנזקף מיד לזכות המחנה הלאומי.
היות שלמרות הכול באמת אחים אנחנו, וקשה מאוד להחניק רגשות טבעיים, בהתחלה אכן כולנו מתרגשים; אך מהר מאוד אנו מתפצלים בתחושות שונות.
ג.
הכלכלה הפוליטית של המרמור
לשמאל, ודאי בתקופת בחירות, יש צורך קיומי במרמור, בזעם ובתחושות חורבן. כדי להציע את עצמך כ'מושיע' וכ'מומחה' שיבוא לפתור את הבעיות, אתה חייב שהציבור יחוש שהוא מצוי בקטסטרופה מתמשכת.
אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?
אירוע הצלה הרואי, אף שהיה ספונטני לחלוטין וללא קשר לזהות הממשלה, הוא 'תאונת עבודה' בתוך הנרטיב הזה.
הצלחה לאומית משרה נחת, גאווה וביטחון עצמי. ואנשים גאים ובטוחים בעצמם? הם פשוט לא הלקוחות של קמפיין הדיכאון.
גם הניסיון הפתטי להיחלץ מהפלונטר הזה על ידי תקיעת טריז בין העם להנהגה לא כל כך מצליח. "אנחנו חייבים הנהגה ראויה לעם הנפלא הזה", הם טוענים, ובכך מתעלמים מבחירתו המודעת של העם, כאילו לא בחר בעצמו בממשלה שלו אלא נלקח בשבי תחת איומים.
ד.
החמיצות המובנֵית: מלכודת האוטופיה המשיחית
אבל העומק של התופעה שורשי עוד יותר. בתפיסת העולם היסודית של השמאל שוכנת חמיצות מובנית. השמאל מחזיק בתפיסה אוטופית ומשיחית, שלפיה העולם קרוב מאוד להיות מתוקן לגמרי.
השלום המוחלט והצדק האוניברסלי נמצאים ממש מעבר לפינה. לשיטתם, כל מה שמפריד בינינו לבין גן העדן הוא רק קצת 'כוונות טובות', קצת פשרות, כמו הסכמי אוסלו למשל. ומכיוון שהמציאות המורכבת והאכזרית מסרבת להיכנע לאוטופיה הזו, השמאל מצוי בתסכול תמידי. המציאות לעולם אינה מתיישרת לפי הציפיות שלו, ולכן הוא תמיד חמוץ, מאוכזב וכועס על העם, שכביכול לא מבין מה טוב בשבילו ואינו מבטא נדיבות כלפי שכנינו המסכנים.
לעומתו, הימין מחזיק בתפיסה משיחית מסוג אחר לגמרי: זוהי אמונה ארוכת טווח, שאינה נבהלת מהחסרונות של ההווה.
הימין מבין שההיסטוריה היא תהליך עמוק, שיטתי ואיטי. ראשה של המשיחיות הלאומית אמנם בשמיים, אך היא נטועה חזק בקרקע ומעניקה לימין כוח, נחת רוח ואנרגיה להתמודד עם אתגרי החיים הקשים.
הימני לא עצוב כל הזמן מכך שהמציאות אינה מושלמת; הוא שואב כוח ממעגלי הזהות המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים.
הוא מבין שנדרשת סבלנות ובנייה ארוכת טווח. כל הישג מבחינתו מוכיח שאנחנו בדרך הנכונה, רק צריך סבלנות ואמונה.
בקיצור, שני אבות הטיפוס האלו מביטים אל האופק. האחד מתמוגג מנחת ומתמלא באנרגיות להתמודד עם המורכבויות, ואילו השני מפתח חמיצות וכעס על כך שהמציאות הזאת עדיין לא כאן.
אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?
ה.
לזקוף קומה בעיצומה של ההיסטוריה
האזרחים הגיבורים מהמטוס מזכירים לנו, שהאומה הזו חזקה בהרבה מכל מיני קמפיינים של מרמור, בין אם הם מגיעים משמאל ובין אם הם מועתקים לימין.
לעומת ׳מקצועני החמיצות׳ שימקסמו לצורכיהם כל אירוע לאומי, ישנם האזרחים הפשוטים – ולא משנה במי הם בוחרים בקלפי – שמבליטים עבורנו את תכונות חיינו ואת גודל השעה.
הם לא כוססים ציפורניים וממתינים למימוש קרוב של אוטופיות דמיוניות, הם פשוט עושים את המעשה הנדרש; ואז דגלי ישראל נשלפים בטבעיות אל על, כי דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן.
האבל הגדול ביותר יכול להפוך למקור של תשוקה לחיות ולהשתייך למשהו גדול מעצמנו
את הדברים המרגשים הבאים נשאה השבוע נאוה לישה באזכרת בנה, דביר הי״ד.
רגע לפני שבת בראשית, קחו לכם מספר דקות וקראו. הדברים הללו מקבלים משנה תוקף לקראת שנה חדשה.
(ההדגשות שלנו)
—————
דבירוש
אהוב שלי.
שלוש שנים חלפו
והמקום הזה, כמו הרגע שבו
עצר מלכת.
המון גיבורים שגופם נטמן כאן
ורוחם ממלאת את הארץ
ונשמתם אי שם, אי כאן, בין כסא הכבוד ובינינו.
ואתה ביניהם, מלא אהבה
מחייך את החיוך הזה..
נכון, אתה כבר יודע הרבה יותר מאיתנו.
על הראשית והתכלית, רואה את הסיפור הרחב שאנחנו צועדים לפרטי פרטי פרטים.
מנסים, מסתבכים, אבל מתמידים בדרך.
כי גם אנחנו מחזיקים בו בסיפור הגדול שלנו - עם שהולך ונגאל מהיאוש, מהפירוד, מהבלבול, מהאשליות, מהקטנות,
והולך ונאחז זה בזה,
בנשמתו, בתורה,
בארץ, לא רק בארצנו הקטנטונת, גם זו הגדולה, המובטחת,
באהבת ה', ביראתו,
בהכרה בטובותיו ובניסיו שבכל יום
ובאלו המתרגשים עלינו קבל עולם
בזכות ובמחויבות לפעול, לקחת חלק.
ברצון ובתשוקה להתמסר אליו.
ימים גדולים ואין קוטן בגודל
ימים גדולים
ואין קוטן בגודל (כך לימדני אפרים טשנדי הי"ו בשם הראי"ה קוק זצ''ל).
ימים שכמעט בכל אחד מהם נכתבת עוד שורה, עוד פרק בדברי ימי עמנו.
המחדש את קומתו, את פניו.
התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך עמי.
לימדנו רבי נחמן מברסלב לעשות מהתורות תפילות (שיחות הר"ן קמ"ה).
ואני למדתי בשלוש השנים הללו
להפוך את התפילות לתורות.
מלך עוזר ומושיע ומגן? – הוא מתגלה דרכנו, דרך חיילינו, אנשי כוחות הביטחון, ולפעמים דרך כמה אנשים שנקלעו לטיסה מדובאי.
מתיר אסורים? – הוא מתגלה דרכנו, דרך ראש הממשלה והשרים, גבורת החיילים והשליחים מבית ומחוץ, שבהושענא רבא שעבר זיכו את כולנו לראות את הבלתי ייאמן קורה לנגד עינינו.
והוא מתגלה גם דרך כל אחד מאיתנו שמחליט לחלץ עצמו ולצאת לחירות מכבלים בלתי נראים, אך עבותים וכבדים: כבלי תודעה, כבלי הרגלים, מסכים, ייאוש וחידלון.
מחייה מתים? – הוא מקיים דרכנו, כשבבחירותינו ובמעשינו אנו הופכים מחסרי זכות קיום לחיים וקיימים לנצח.
אתה קדוש ושמך קדוש? מה יש עוד לומר בחלקות הקדושים הללו?
אתה חונן לאדם דעת? – הוא מתגלה דרכנו, כשאנו לומדים, מלמדים, ומנסים לכוון לרצונו.
רפאנו? – הוא מתגלה דרך הרופאים, האחיות, (שנזכה במהרה שיהיו כולם בני ברית) ובבחירה שלנו לחיות חיי בריאות ושמחה.
השיבה שופטינו? – הוא מתגלה דרכנו, כשאנו בוחרים אנשים ראויים להנהיג את העם המופלא שלנו.
אתה יודע דבירוש
יש רגעים שנדמה שעבר זמן רב כל כך,
ויש רגעים שבהם נראה כאילו לא עבר רגע.
ההיסטוריה נכתבת במעשיך, במעשינו.
כשיד ה' פועלת דרכנו
וכשמתחברים לסיפור הגדול
הזמן הוא רק הזדמנות חד-פעמית לקחת חלק.
היום
לפני שלוש שנים
משהו נולד ביום הזה, דבירוש
ואני למדתי בשלוש השנים הללו להפוך את התפילות לתורות
משהו יצא לאור,
כולנו הרגשנו
אבל כמו תינוק
רב הנסתר על הגלוי
ואנחנו הולכים ומגלים
גל עיני.
וביום הזה שבו נחלצת לקרב ועלית
בדמייך חיי
בעצם היום הזה
השמיני קודש קדשים
יצאת והשארת לנו שביל לצאת בעקבותיך.
מה יש בשביל הזה? מה כתוב על השלטים?
״אמור מעט ועשה הרבה״.
״תמים תהיה עם ה' אלקיך״
״והצנע לכת עם אלקיך״
״אמת מארץ תצמח״
״צדק צדק תרדוף״
״ועשית הישר והטוב״
״במקום שאין אנשים השתדל להיות איש״
״את ה' אלקיך תירא״
״כבד את אביך ואת אמך״
״ואהבת לרעך כמוך״
״ואהבת את ה' אלקיך״
״בכל נפשך..״
הגעגוע אליך אינו ריק. הוא לב שעולה על גדותיו מרוב אהבה, ורצון ותשוקה שדוחפים אותנו מבפנים לגדול,
בענווה
ולקחת חלק.
כשהמערכות שאמורות לשרת את העם הופכות לשליטות בו, האזרח מגלה שהדמוקרטיה שחי בה לא הייתה מה שחשב
א. "חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב": עדות ממקור ראשון
כדי להבין מה התרחש היום בבית המשפט, אין צורך להיות משפטן מדופלם. אפשר פשוט להקשיב לדבריו של ד"ר יעקב בן־שמש, מרצה בכיר למשפט ציבורי ועוזרו המשפטי לשעבר של אהרן ברק:
"אני הייתי חלק מהמחנה שאכל את כל שטיפת המוח ההיא... אם אתה שומע את זה יום־יום במשך שלושים שנה מכל אמצעי התקשורת, זה מה שכולם אומרים, על זה כולם מדברים, זה מה שכולם בעבודה ובאונ' חושבים. אפילו אדם עם השכלה וחשיבה ביקורתית יכול להאמין בזה.
אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'.
אתה כבר לא בודק. אמרו לך את הדברים האלה כל כך הרבה פעמים, שזה הופך להיות אמת.
כשהתחילה הרפורמה המשפטית וראיתי את הקמפיין התקשורתי נגדה, שמראיינים שופטים בעליון לשעבר ופרופסורים למשפטים, ראיתי שמשקרים, כי זה תחום המומחיות שלי. היה לי קל לראות שזה קמפיין שקרי, מסע תעמולה מטופש.
ואז הגיע השבעה באוקטובר ואמרתי לעצמי: רגע, אז גם באוסלו שיקרו לנו, גם בהתנתקות. הכול קורס. תוך כמה חודשים הכול קורס. חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב."
הווידוי האמיץ הזה מתאר את מה שמבינים כיום אזרחים רבים: המשפט לא נולד בחלל ריק, אלא צמח בתוך מעטפת תקשורתית ומערכתית מתמשכת, שמטרתה לקבע נרטיב שקשה לערער עליו.
חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב
ב. תאטרון האבסורד: מופע ה"לא זוכר" וזילות "קודש הקודשים" הדמוקרטי
תקינות הליך פלילי מול ראש ממשלה נבחר אינה "פרוצדורה סתמית". ראש ממשלה שואב את סמכותו ישירות מפתק ההצבעה של הציבור. פגם בהליך כזה הוא פגם ב"קודש הקודשים" של הדמוקרטיה, ופגיעה בהליך הוגן כלפיו היא פגיעה ישירה בריבון - בעם עצמו.
מי שעמד בראש המערכת וחתם על כתב האישום המטלטל, נעמד על דוכן העדים והשיב פעם אחר פעם בביטויים מופרכים כגון "לא זוכר", "לא יודע" או "יכול להיות".
הוא "לא זוכר" אם חתם על כתב האישום המתוקן, "לא יודע" האם העתיקו את חתימתו ממסמך אחר, "לא זוכר" האם נדרש אישור בכתב לחקירות, וטוען בדיעבד שחלק מטענות המשטרה היו לא נכונות או שנעשו פעולות חמורות מאחורי גבו.
ההתנהלות הזו מייצרת תחושה קשה כאילו מדובר ברכישת פריט סתמי במכולת השכונתית, ולא בהחלטה המשנה את פני המדינה. אם כך נוהגת המערכת כלפי ראש הממשלה, מה יאמר האזרח הקטן ביום שבו יעמוד מול זרועות האכיפה?
ג. משרתי ציבור או שליטים מטעם עצמם?
ההתרחשות בבית המשפט מתחברת לתופעה רחבה יותר של מוקדי כוח לא-נבחרים, במערכת המשפט, בתקשורת ובדרגים הביטחוניים והאזרחיים - ה'דיפסטייט'.
במקום שמערכות אלו ישמשו כ"משרתות ציבור" המיישמות את מדיניות הדרג הנבחר, נוצר מעמד של פקידים ומומחים מטעם עצמם, שנושאים עיניים למחוזות אחרים וממנים את עצמם לשומריו של הציבור, מפני הציבור עצמו.
ד. הקרב על זהות המדינה: זכות העם לטעות
המשפט הזה מחדד את קו השבר האמיתי בחברה הישראלית:
צד אחד מאמין בתפיסה טכנוקרטית, שבה ההכרעות הערכיות מופקדות בידי אליטות, "מומחים" ומשפטנים המכתיבים לציבור מה נכון עבורו.
צד שני מעמיד במרכז את ריבונות העם ואת זהותה היהודית והלאומית של המדינה.
לעולם ראוי להעדיף את ריבונות העם על כל מגרעותיה ולקויותיה, מאשר להתמסר לריבונות של קבוצת 'מומחים' מועטים המנכסת לעצמה את החוכמה.
(את העיסוק הדמגוגי בסנהדרין נשאיר לעיתוי אחר ברשותכם).
בדמוקרטיה אמיתית, העם הוא הריבון הבלעדי, ובדמוקרטיה "מותר" לעם לטעות, לקבל החלטות דרך נציגיו ולשאת בתוצאות. שום פקידות או מועצת חכמים אינה רשאית לנשל את הציבור מזכות יסוד זו.
אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'. אתה כבר לא בודק
ה. אבן הבוחן להנהגה - הבנת האקווריום שבו כולנו שוחים
עד כאן לא חידשנו דבר.
זהו הנושא היסודי ביותר בחיינו הציבוריים כיום. הדגש הוא על העתיד; מועמד לכנסת (עופר וינטר למשל), רב, איש ציבור או מחנך שאינו מתייחס לנושא הזה ברצינות משהו בבסיס תפיסת המציאות הציבורית והפוליטית שלו לקוי מן היסוד.
'משל האקווריום': להביע דעה בנחרצות על סוגיות לאומיות מבלי להתייחס לקרב הריבונות ולעיוותי המערכת, דומה לוויכוח על סוגי הדגים, תפקודם, או צמחי המים באקווריום, מבלי לתת את הדעת לאיכות המים, לעכירותם ולזכוכית שמגדירה את גבולותיהם.
ה'אקווריום' הוא המערכת הציבורית העכורה והתרבות העוטפת אותנו. המים הללו מזינים ומכתיבים את כל מה שקורה בתוכם. נבחר ציבור שמתעלם מכך עלול להבטיח למשל מהלכים ביטחוניים בפאתוס אך לגלות פעם אחר פעם כי זרועות המערכת מנטרלות את יכולתו לממש אותן.
מי שמדלג על המאבק הזה ומסרב להישיר אליה מבט, ראוי להתייחס לפרשנותו, לעצותיו ולהבטחותיו בערבון מוגבל ולא משנה מהו אורך זקנו או דרגתו הצבאית.