א.

בזה אחר זה מצהירים פוליטיקאים מאוד מסוימים בגאווה או באצילות נפש, כביכול: "לא נשלים את המנדט ה-61 לנתניהו".

לנתניהו הם לא ישלימו את המנדט, כן? כאילו מדובר במעשה גנבה המתבצע על ידי דמות עבריינית באישון ליל, ולא בבחירות דמוקרטיות של אזרחי ישראל.

כך מנסים למכור לציבור משהו שנראה כמו שילוב של גדלות נפש והתגברות על אגו ואינטרסים פרטיים, יחד עם אחריות לאומית.

במערכת הפוליטית והתקשורתית, הצהרת ההתנגדות הזו להעניק לנתניהו את המנדט ה-61 ממותגת כמעשה של 'ממלכתיות' שיביא להקמת 'ממשלת אחדות'. זו שתביא כמובן מזור פלאי לכל תחלואינו.

במחנה השינוי, הריפוי והחינוך מחדש מרוצים מאוד מההצהרות האלה, שהן סיסמאות קליטות עטופות בצלופן.

ההתנגדות האצילית ומרוממת הנפש ל'ממשלה צרה' למען מה שהם מכנים 'ממשלת אחדות' אינה אלא למען ממשלה צרה אחרת – ממשלה צרה צרורה.

'ממשלת האחדות' שעליה הם בונים היא פשוט שם מכובס למנגנון מתוחכם, שינציח את חוסר השוויון, את הכניעה ואת המשך השעבוד של הרוב הלאומי והיהודי לאליטות הישנות.

האם בתמימות או בזדון? תחליטו אתם.

את המנגינה הזאת של רוב העם – מנגינה של זהות, חירות וריבונות – איש כבר לא יוכל להשתיק

ב.

מאין נובע הדחף להצהיר "לא נשלים את ה-61"?

ייתכן שהצורך הכפייתי של גורמים מסוימים להצהיר כי לעולם לא ייתנו את האצבע ה-61 להקמת ממשלה ימנית-לאומית נובע פשוט מבּוּרות בנוגע למחנק שבו מצויים מרכיבי המחנה הלאומי.

עוד ייתכן, שהדבר נובע מרצון נואש לקבל 'תעודת הכשר' מהממסד, להימנע מנידוי חברתי ותקשורתי ולהתקבל למועדון הסגור של 'האנשים הנאורים'.

זוהי כניעה מוחלטת באצטלה של אצילות מזויפת – הסוואת פחדנות פוליטית תחת הכסות המכובסת של 'דאגה לממלכתיות'.

ג.

תרמית 'האחדות' כהנצחת השעבוד

המושג 'ממשלת אחדות' הפך למכבסת מילים מלבינה.

כי כשאותם גורמים מדברים על אחדות, הם אינם מתכוונים לאחדות עם המסורתיים, עם הפריפריה, עם החרדים, עם הציונות הדתית או עם מי שמבקש לחזק את הזהות היהודית. האחדות שלהם היא סגירת שורות פנימית של אליטה המצטמקת בקלפי אך מסרבת לוותר על מוקדי הכוח.

בפועל, 'אחדות' כזו היא ממשלת הנצחת העבדות.

משמעות ההצהרה ה'אצילית' לא להעניק לנתניהו את המנדט ה-61 אינה פוגעת בנתניהו האיש, אלא בציבור תומכי הקואליציה שלו, שהם רוב העם היהודי במדינת ישראל – להם הם לא ייתנו לנשום אוויר צח, לא לנתניהו.

לא להעניק לנתניהו את המנדט ה-61, אומר: שימור הווטו של המערכת המשפטית החונקת; מתן גיבוי מלא להמשך השליטה של בג"ץ והפקידות הבלתי נבחרת על החלטות הממשלה והכנסת; סירוס כל מהלך של משילות, ריבונות או זהות יהודית כדי לא להרגיז את המיעוט הליברלי-רדיקלי, ועוד לא מעט צעדים מצמררים.

אנחנו הרי כבר יודעים לְמַה הם מסוגלים, אנשי האחדות האלה.

ממשלה הנשענת על רוב לאומי ויהודי גאה היא לא 'ממשלה צרה' – היא הריבונות האמיתית והחיה של העם

ד.

האמת על הממשלה ה'צרה': רוב העם היהודי!

כדי לשבור את התרמית הזו, יש להדגיש בקול רם וברור: הממשלה הנקראת 'צרה' ברמה הטכנית של המנדטים בכנסת, היא בפועל הממשלה של רוב העם היהודי. נקודה.

עשו עם עצמכם תרגיל פשוט: באיזה מחנה מצוי רוב העם היהודי? במחנה הקואליציה או במחנה האופוזיציה?

זה אמור להספיק כדי להבין שממשלה צרה היא למעשה ממשלת רוב העם היהודי!

בנוסף, ממשלת 'אחדות לאומית' ללא קווי מדיניות ברורים היא בעיקר ממשלת שיתוק.

בממשלה שכזו, מי שימשיך לקבוע – בעיקר מכוח האינרציה – הם הפקידות ו''שומרי הסף', הרואים את תפקידם כמוציאי דברוֹ של אהרן ברק, לא בדיוק של אהרן הכהן.

הציבור הרחב בישראל – זה שרואה במסורת, בזהות היהודית ובציונות את הסיפור הגדול שלשמו הוקמה המדינה – צמא להמשך תהליך השחרור מהלפיתה החונקת של האליטות על חייו. ורק ממשלה צרה, כפי שאוהבים לבטא בזלזול, תוכל להמשיך את התהליך החשוב הזה.

מי שירצה להצטרף למגמה הזו, ראוי בהחלט שיוזמן.

ההתקפלות הזו של 'ימנים ממלכתיים' אינה אלא ניסיון אחרון להשליך חבל הצלה לאליטה, הנחרדת מאובדן נכסיה כאילו הם רשומים על שמה בטאבו.

אבל הציבור הישראלי כבר התעורר, ואת התהליך ההיסטורי הזה אי אפשר לעצור. אפשר לכל היותר לעכבו במניפולציות ובסיסמאות יפות.

ממשלה הנשענת על רוב לאומי ויהודי גאה היא לא 'ממשלה צרה' – היא הריבונות האמיתית והחיה של העם.

'ממשלת האחדות' הנכספת, לעומת זאת, היא צרה צרורה שנולדה כדי להרוויח עוד קצת זמן.

וזה לא יצלח, בע"ה. הרוח הלאומית והחיבור לשורשים כבר חזקים יותר מכל תרגיל פוליטי.

את המנגינה הזאת של רוב העם – מנגינה של זהות, חירות וריבונות – איש כבר לא יוכל להשתיק.

1️⃣ תזכורת ממצולות הים

כמעט שמונה עשורים עברו מאז יוני 1948, וכעת הים פולט את סודותיו.

איתור האלטלנה, בעומק של למעלה מ- 500 מטרים מול חופי ישראל, הוא תזכורת מצמררת לכך שההיסטוריה מסרבת להישכח, גם אם יש מי שמנסים בכוח להטביעה.

היא צפה אל פני השטח, ודורשת מעם ישראל להתעמת באומץ עם אחד הפצעים המדממים שלנו.

נעשה סדר בזיכרון הלאומי, וננפץ את אחד המיתוסים שהושרשו במערכת החינוך הממוסדת שעיצבה דורות שלמים.

ההיסטוריה מסרבת להישכח, גם אם יש מי שמנסים בכוח להטביעה

2️⃣ המיתוס המהונדס ו"התותח הקדוש"

רבים גדלו על נרטיב מהונדס שנועד להצדיק פעולה אלימה ודורסנית. בשיעורי ההיסטוריה סיפרו לנו שמנהיגי האצ"ל ביקשו להקים "מיליציה פרטית" והיוו סכנה קיומית למדינה הצעירה.

על פי מיתוס זה, לבן גוריון ורבין לא נותרה ברירה אלא להפעיל כוח צבאי למען מטרה, קדושה-כביכול, של צבא ממלכתי אחד.

בשם אותה 'ממלכתיות', זכה התותח שהפגיז את הספינה לכינוי המצמרר "התותח הקדוש", והוצב בבסיס פו"ם בגלילות כמונומנט, שנועד להזכיר לקצינים בצה"ל את חשיבות הציות.

3️⃣ האמת מאחורי הסכם כפר ויתקין

בניגוד למיתוס, מספרות העובדות ההיסטוריות סיפור אחר לחלוטין, טרגי וקשה הרבה יותר לעיכול.

מנהיגי האצ"ל לא ביקשו לפתוח במלחמת אזרחים, ולא ניסו להקים צבא בדלני שיתחרה בצה"ל.

להפך: בהסכם כפר ויתקין, שעליו היה חתום אלוף דן אבן (אפשטיין) המכונה "אלכסנדרוני", לבין מפקד כוחות האצ"ל בכפר ויתקין יעקב וינורסקי לימים- יעקב מרידור (אבא של דן מרידור), הצהיר האצ"ל במפורש על כוונתו לפרק את נשקו. אנשי הארגון, שהגיעו על סיפון האלטלנה, באו כדי למסור את אמצעי הלחימה הרבים שהביאו, נשק שהיה קריטי וחיוני באותם ימים נואשים של מלחמת העצמאות. למרות זאת, ההוראה שניתנה מההנהגה הייתה חד-משמעית: לפתוח באש.

האש לא כוונה רק אל גוף הספינה במטרה לנטרלה, אלא הופנתה גם כלפי הניצולים שניסו להימלט על נפשם ושחו אל החוף – אנשים שלא היוו כל איום ממשי.

התוצאה הייתה קטלנית ומזעזעת: 16 מאנשי האצ"ל נרצחו באותו אירוע.

אחד מהם היה אברהם סטבסקי, מי שבעבר הואשם ונמצא זכאי בפרשת רצח ארלוזורוב, ושרד את עלילת הדם ההיא רק כדי למצוא את מותו מאש של יהודים, על חופי מולדתו.

התותח הזה לא היה קדוש; הוא היה כלי משחית טמא, שהרג פטריוטים גיבורים וחפים מפשע.

4️⃣ מורשת הפנקס האדום והממלכתיות הדורסנית

אירוע האלטלנה לא היה טעות נקודתית בשיקול הדעת, אלא ביטוי מובהק וקיצוני של תפיסת עולם שלמה – תפיסת המפא"יניקיות, השמאל ו'הפנקס האדום'.

זוהי אידיאולוגיה הגורסת כי רק מי שמחזיק בדעות ה'נכונות', ומשתייך למחנה הפוליטי ה'נכון', ראוי להחזיק בהגה השלטון.

התפיסה הזו ראתה במדינה ובצבא קניין בלעדי של תנועה פוליטית אחת.

הממלכתיות שהוצגה כלפי חוץ הייתה למעשה ממלכתיות דורסנית, כזו שלא אפשרה מקום לשותפות אמיתית עם מי שחשב אחרת, ולא ראתה בכל היהודים בארץ אזרחים שווים, בעלי זכות שווה לשרת ולהנהיג.

התפיסה הזו, שהובילה להדרה ולרדיפה מתמשכת, היא אותה תפיסה שרבים מאזרחי ישראל מאסו בה ומרדו בה במהפך של שנת 1977.

רוח ההשתקה חיה ובועטת גם היום. ומה שמדהים ומדאיג הוא שהתפיסה הכוחנית הזו לא חלפה מן העולם. גם היום אנו עדים לאותה רוח אלימה של השתקה וסתימת פיות, שפועמת בקרב חוגים אידיאולוגיים מסוימים. הדבר בא לידי ביטוי בקריאות להחרים אמנים דוגמת עדן בן זקן, לאור השתתפות ראש הממשלה ורעייתו בהופעתה, ובשל העובדה שניתנו לנתניהו 30 שניות כדי לברך את הקהל.

השבוע נעשה גם ניסיון להחרים חנויות ספרים המוכרות את ספרו של ארז תדמור, 'מרד הגנרלים', משום שהוא מעז לאתגר את ההגמוניה.

את מגמת הלעג וההשתקה הזו, שספגה עקב עמדותיה הימניות והמסורתיות, חשפה דר' קרן אסייג לפני מספר ימים, בראיון מצמרר.

הרוח הזו מתבטאת במלוא עוזה באיומים של דמויות כגון יאיר גולן, המדברות בגלוי על סגירת מוסדות חינוך מפוארים כמו מכינת עלי, או על הדחת ראשי מערכת הביטחון, אם לא יתיישרו עם הקו ה'נכון'.

התותח הזה לא היה קדוש; הוא היה כלי משחית טמא, שהרג פטריוטים גיבורים וחפים מפשע

5️⃣ סכנת השלטון האחיד

ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר האידיאולוגיה הזו נמצאת באופוזיציה, היא עוסקת בהשתקה ובחרמות; אך כשהיא אוחזת במוסדות השלטון – היא הופכת למסוכנת ואלימה שבעתיים.

איתור האלטלנה הוא קריאת השכמה עבורנו: לזכור את קורבנות השנאה הפוליטית, לדחות בשאט נפש את דורסנות המחשבה האחידה, ולהבטיח שצה"ל ומדינת ישראל יהיו שייכים לכל אזרחי המדינה, ולא לאליטה, הבזה לעם ישראל ומבזה אותו.

העמדות הליברליות והדמוקרטיות אינן נחלתו של מחנה השמאל, אלא דווקא של מחנה הימין, שלאורך שנים אפשר לשמאל לשרת בתפקידים בכירים מתוך תפיסה ממלכתית, המכוונת לבחון אנשים ביושר, על פי אמות מידה מקצועיות, ולא לפי השתייכותם הפוליטית ונאמנותם לאידיאולוגיה הקומוניסטית.

מציאת האלטלנה במעמקים היא תזכורת לסכנה, העלולה להתפשט בעם כשאנשים בעלי תפיסה של סתימת פיות נמצאים בשלטון; אנשים העלולים להצדיק את מעשיהם האלימים בתואנה של "הצלת העם ממלחמת אחים".

במשך שנים מהדהדים גורמים מסוימים את הלקח של אלטלנה, והוא - ש"אסור שתהיה מלחמת אחים". בכך הם מנצלים את האירוע הזה ועושים בו שימוש ציני להשתקת הימין.

הלקח הנכון מאלטלנה הוא לא 'הימין צריך לשתוק ולהבליג, כדי שלא תהיה מלחמת אחים'; הלקח הוא, שאסור להפוך את המחלוקת הפוליטית למלחמה על עצם הלגיטימיות של המחנה השני.

א. פנטזיית 'הדם החדש'

יש נטייה קצת נסתרת בנפש האדם להשליך פנטזיות על מועמדים פוליטיים חדשים.

פוליטיקה היא עיסוק רווי במחירים, אבל לפעמים אנו מדמיינים מציאות מושלמת ללא אותם מחירים ומחילים אותה על המועמד החדש:

- הוא יביא את הגאולה.

- הוא יקדם מדיניות ימין, ובלי צורך במאבקים.

- הוא גם יקדם מדיניות ימין וגם יעסוק בחיבורים. קלי קלות.

- הוא יעשה רפורמה נצרכת במערכת המשפט, אבל בהסכמה (למה לריב סתם?).

- הוא יכול להכריע סופית את עזה/לבנון/איראן וגם לגייס חרדים. זה רק עניין של החלטה. וכמובן, בדרך הוא ישמור על קשרים חיוניים עם ידידינו בעולם.

- הוא יהיה נחוש, וגם ידבר יפה. יהיה אידאולוג יצוק, אבל כמובן אהוב גם על הצד השני.

אין סיבה שלא. פשוט נבחר מישהו שמדבר ומתנהג ככה.

בחור טוב כזה.

ומחר נקום לבוקר חדש.

את כל זה אומר הלב הנוהה אחרי המועמד החדש.

מי שהולך עם השמאל הוא שמאל, גם אם הוא ממתג את זה כ'הסכמות רחבות'

ב. פוליטיקה נטולת מאבקים?

אבל כשמתפכחים מהפנטזיה הזו וחוזרים למציאות, רואים גם דברים אחרים, שחשובים להצלחה בשדה הפוליטי. אנחנו רואים את המאבקים החיוניים שיש על כל צעד ושעל. אנחנו רואים שמאבקים אלה הם מחיר הכרחי, ומי שמוותר עליהם מוותר על המטרות שבשמן הוא נשלח לשדה הציבורי.

מי שחושב שיוכל לקדם את השבת הריבונות לנבחרי הציבור ללא מאבק על כל שעל אלא מתוך הסכמות ולבבות, מטעה את הציבור.

ג. קואליציות ולא מצעים

אנחנו יודעים עד כמה הפוליטיקה שייכת לקואליציות ולא ליחידים או למפלגות, ומיד מבינים שבחירת שותפים קואליציוניים חשובה הרבה יותר מהדעות האישיות של המועמד או ממה שהוא כותב במצע שלו. מי שהולך עם השמאל הוא שמאל, גם אם הוא ממתג את זה כ'הסכמות רחבות'.

ד. הישגים ומחירים הכרחיים

אנחנו גם יודעים עד כמה הפוליטיקה היא זירה של מחירים. אי אפשר בו זמנית לכבוש וליישב את עזה, לשמור על בריתות בעולם, להשיב את המשילות לנבחרי הציבור, לשמור על יציבות פנימית, לפרק את כוחם של הוועדים הגדולים, לתקן את הבעיות בחינוך, להוריד מחירים ועוד ועוד, וגם לעשות הכל בהסכמות ובחיבורים עם היריב הפוליטי.

כדאי להתמקד בזירות המהותיות ביותר ולשים עליהן את כל כובד המשקל, צעד אחרי צעד.

ה. התמהיל האמיתי של פוליטיקה

פוליטיקה זקוקה לאידאולוגיה ולרעיונות, אך לא פחות מכך היא זקוקה ליכולת לעקוב ולהנהיג את ציר המדיניות המעשית דרך מנגנוני הפקידוּת.

היא זקוקה למקצועיות אך גם להנהגה, ליושרה אך גם לערמומיות.

היא זקוקה לשיתופי פעולה פוליטיים קואליציוניים הרבה יותר מאשר להצהרות אחדוּת ריקות.

היא זקוקה לתמהיל של כישורים, מהרעיונות דרך הניסיון ועד הפרקטיקה.

את כל זה רואים כשמתפכחים מהפנטזיה.

הקלוּת שבה אנשים מוכנים לסכן את אחוז החסימה לא יכולה לנבוע אלא ממגלומניה

ו. מפלגות חדשות

השאלה התיאורטית אם יש מקום לעוד מפלגות היא שאלה שניתן להציג בה צדדים לכאן ולכאן.

אבל הקלוּת שבה אנשים מוכנים לסכן את אחוז החסימה לא יכולה לנבוע אלא ממגלומניה, מתפיסה האומרת "ממילא הכל גרוע, ואם אני לא אֶבָּחֵר - לא משנה מי יבָּחר". ממחשבות יהירות כאלה צריך להתרחק כמו מאש. לאף אחד אין בשורה המצדיקה פעולות כאלה.

הפנטזיות על מועמדים חדשים שיפתרו את הבעיות שהפוליטיקה עצמה מזמנת לנו הן מחשבות של תוהו ובוהו.

הן רוצות הכל – ויפסידו הכל.

התקדמנו הרבה בשנים האחרונות. לא כדאי לסכן את ההתקדמות.

טוב להיות מוסיף והולך, בזהירות, בענווה, באחריות.