כתיבת מאמרים פובליציסטיים מעוררת לעיתים קרובות ביקורת ותגובות מצד הקוראים.

מדי פעם אנו מקבלים פניות מאנשים שהמאמרים שלנו מגיעים אליהם, או מהעוקבים הקבועים של 'סוללים דרך', וברצוננו לרכז את הטענות והשאלות ולענות עליהן במרוכז בצורה עניינית.

1️⃣ כתיבה מתוך אמוציות, 'עין רעה' ו'אנטי'

שאלה: למה המאמרים שלכם רוויים לעיתים ברגשות שליליים, כעס וזעם, וממוקדים תמיד במה שלא טוב במקום להציג דברים חיוביים?

תשובה: מובן לחלוטין מדוע כתיבה נחרצת וחדה יכולה להצטייר במבט ראשון ככעס, אך האמת היא הפוכה. המאמרים נכתבים מתוך יישוב הדעת מלא, בדופק נמוך, בשיקול דעת עמוק ובתהליך קפדני של ביקורת עמיתים לפני הפרסום. לעיתים קרובות האינטונציה הרגשית מתווספת על ידי הקורא עצמו – בדומה לַמשל המוכר על המכתב ששלח הבן לאביו והאב חשב שהבן דורש ממנו כסף בתקיפות, עד שהאם הקריאה את המכתב בשפה רכה. אותן מילים בדיוק יכולות להישמע כדרישה תוקפנית או כבקשה כנה, תלוי בטון שבו קוראים אותן. הנחרצוּת במאמרים שלנו אינה נובעת מכעס או מ'אנטי', אלא מדאגה עמוקה, מאכפתיות וממעורבות אזרחית של אנשים שחייהם ושירותם הצבאי והאזרחי שזורים בעתיד המדינה.

שלום ואחדות אמיתיים אינם נבנים מתוך טשטוש מחלוקות, אלא מתוך ניהולן באומץ, ביושר ובגלוי

2️⃣ התמקדות באנשים (לגופו של אדם) ולא ברעיונות

שאלה: מדוע הכותבים בוחרים לבקר אישים וארגונים ספציפיים במקום לעסוק רק ברעיונות מופשטים ועקרוניים?

תשובה: השאיפה להתמקד ברעיונות מופשטים בלבד היא ראויה, אך במציאות הציבורית קשה להפריד בין הרעיון לבין האנשים הבוחרים להוביל אותו. כאשר אישים או ארגונים ציבוריים בוחרים לקדם אג'נדה באופן אישי ופומבי, ואף לבקר נבחרי ציבור באופן ישיר, הם אלו שמחברים בין אישיותם לבין העמדה הרעיונית. ברגע שדמות ציבורית הופכת לפנים של מגמה מסוימת, הביקורת עליה היא למעשה ביקורת עניינית על הדרך שהיא מייצגת. מעבר לכך, הביקורת מבוססת אך ורק על חומרים גלויים, רשמיים ופומביים שפורסמו על ידי אותם אישים עצמם, מתוך כבוד לשיח העובדתי, ולא על בסיס שמועות.

3️⃣ התנצחות, פילוג וחוסר רצון להרבות שלום

שאלה: לעיתים הכותבים מרחיבים את השסע החברתי, מתנצחים עם דעות אחרות ופוגעים באחדות העם ובשלום.

תשובה: ויכוח רעיוני נוקב נתפס לעיתים קרובות כפילוג, אך בחברה דמוקרטית בריאה בירור ערכִּי עמוק הוא דווקא תנאי הכרחי ליציבות ולאחדות אמת. המונח 'התנצחות' הוא בעיני המתבונן: מי שמסכים עם העמדה המבוטאת יראה בה עמידה אמיצה על עקרונות, ומי שמתנגד לה עלול לראות בה גורם מפלג. הבעת עמדה אינה מיועדת לייצר שסע, אלא להציב אלטרנטיבה רעיונית ברורה מול תפיסות אחרות שחלקן אף מנסות להשתיק קולות. שלום ואחדות אמיתיים אינם נבנים מתוך טשטוש מחלוקות, אלא מתוך ניהולן באומץ, ביושר ובגלוי.

ביקורת איכותית היא כמו כלי ניתוח – מטבעה היא מתמקדת במקומות הטעונים שיפור ותיקון, ואין פירוש הדבר שהיא מתעלמת מהטוב

4️⃣ 'עין רעה' והתרכזות בשלילי שבמציאות

שאלה: נדמה שרוב המאמרים שלכם מחפשים רק את הרע, המניפולטיבי והמקולקל במציאות, במקום להרבות אור, שלום ואחדות.

תשובה: ביקורת איכותית היא כמו כלי ניתוח – מטבעה היא מתמקדת במקומות הטעונים שיפור ותיקון, ואין פירוש הדבר שהיא מתעלמת מהטוב. המטרה אינה להציג 'עין רעה', אלא להקנות לקוראים יושרה וכלי חשיבה ביקורתיים, המסייעים לזהות מניפולציות בשיח הציבורי. לחשוב שמאמר ביקורתי המצביע על הטעון תיקון מעיד על עין רעה, דומה להאשמת רופא מנתח שהוא אלים וגס רוח.

מיזם 'סוללים דרך' מציע מאמר ממוקד אחד ביום, המבטא זווית ראייה ספציפית, ואינו מתיימר להחליף את עולמם המלא של הקוראים.

כותבי המאמרים והקוראים כאחד עוסקים יום-יום בעשייה ברוכה, בבניית משפחות, בפרנסה ובשירות מילואים המוסיפים אור רב לחברה. הביקורת היא כלי עבודה לתיקון, לא חזות הכל.

לסיכום: המאמרים ב'סוללים דרך' אינם כלי ניגוח, אלא פלטפורמה המבקשת לחדד את המחשבה, להציב עמדה ערכית נחרצת, להציע נקודת מבט ביקורתית וישרה ובעיקר לתת אומץ אזרחי וציבורי לקוראים. כל זאת מתוך אחריות עמוקה, דאגה כנה ואמונה ביכולתו של עם ישראל לצמוח מתוך בירור רעיוני נוקב.

גם אנחנו יכולים לטעות ואיננו חפים מביקורת, ולכן אנחנו מצמידים את מספר הטלפון של הכותב כדי שיהיה אפשר לפנות אליו, ונשמח לשמוע הארות, הערות והתייחסויות.

יש בנו אופטימיות ואמונה גדולה מאוד בעם ישראל, ובעיקר בקוראינו החכמים, ולכן אפשר וחשוב לכתוב ביקורת ישרה בסוגיות ציבוריות, לטובת מדינת ישראל.

מכירים את המשחק של טעימות משקה?

מניחים לפני אדם עם עיניים קשורות כוסות משקה והוא צריך לזהות לפי הטעם לאיזה מותג שייכת כל כוס.

סביר להניח שכל אדם שיטעם כוס עם משקה מוגז מהמותג "סופר דרינק" ומיד אחריה כוס עם משקה אחר באותו הצבע מהמותג "קוקה קולה" יזהה מיד באיזה כוס נמצא המותג המוכר.

לפני כשבוע השופטים במשפט נתניהו הודיעו שוב לאחר סיום החקירה הנגדית כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מספיקה להרשעה בשוחד בתיק 4000 שזהו תיק הדגל שעליו בנוי כל משפט נתניהו.

היועץ המשפטי לשעבר מנדלבליט הצהיר בעבר שללא סעיף השוחד לא היה מוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה.

רבים הבינו מיד שהמשפט הזה בנוי כולו על שקר וכזב.

אבל מי האמין שהכל תפור מהרגע הראשון?

1. כיכר גורן פינת קפלן

במהלך העשור הקודם המשטרה פתחה בחקירה נגד ראש הממשלה. ארגוני שמאל רדיקלי דחפו את היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

עוד לפני שהמחאות עברו לבלפור בימי הקורונה ולאחר מכן לקפלן, המוקד המרכזי של ההתנגדות הציבורית נולד בכיכר גורן בפתח תקווה, סמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט.

ההפגנות בכיכר גורן, שהובלו בתחילה על ידי קומץ פעילים ובהם מני נפתלי ואלדד יניב, הפכו במהרה לאקט שבועי קבוע.

הכיכר סימלה את הניסיון להפעיל לחץ ישיר על מקבלי ההחלטות במערכת אכיפת החוק כדי להאיץ את הגשת כתבי האישום.

מפגיני השמאל לא בחלו בשום אמצעי, הם רדפו אחרי היועץ המשפטי (או היועץ המשפחתי בשפתם) לתוך הסופר השכונתי, בעיצומה של השבת דאגו להגיע לפתח בית הכנסת שבו הוא מתפלל ואף חיללו את קבר אביו ז"ל.

׳לא ייתכן שהם פעלו בצורה לא נקייה, אם נתניהו זכאי שיוכיח זאת במשפט׳

2. כך הוחמצה הזדמנות

כתגובת נגד גם בימין החליטו לקיים בכיכר גורן מחאה נגד הרדיפה המשפטית.

ציינתי ׳הימין׳, אבל בפועל היו שם מעטים מאוד.

ימי הפגנות כיכר גורן היו הזדמנות פז של הציבור הדתי לאומי להתחבר חיבור טבעי לציבור המסורתי.

להוביל בפעם הראשונה מחאה גדולה שאינה קשורה לתחום ההתיישבות, לצאת למען מחאה הנוגעת לסמלו המרכזי של הציבור המסורתי. בשורש המחאה נגעה במה שהפך למפלצת של השנים האחרונות: ה'דיפ סטייט' ושלטון הפקידים.

מחאה נגד רדיפה שיטתית ואכזרית של מערכת המשפט נגד ראש ממשלה מכהן, מנהיג מחנה הימין, וסמל לריבונות העם. ראש ממשלה שעמותות זרות שפכו כספים אדירים על מנת לסכל את בחירתו.

בימין הדתי לא השכילו להבין את הסיפור הגדול.

בזמן אמת היה אפשר לראות כי ה׳מיינסטרים׳ של המגזר החליט במודע לעצום עיניים ממה שמתרחש.

ישנם כאלה שהגיעו להביע תמיכה והזדהות עם הכאב של אנשים "מהצד השני" בימי מחאת קפלן אבל לכיכר גורן הם לא חשבו אפילו להתקרב.

3. אני מאשים

לפני 6 שנים נפתח המשפט, ראש הממשלה הגיע לאולם בית המשפט המחוזי בירושלים ומחוץ לאולם הדיונים עמדו כמה מאות מפגינים להפגנת תמיכה.

את מספר הכיפות שעל ראשם היה אפשר לספור בקלות.

ראש הממשלה, סמלו של העם היהודי הריבון בארצו עומד למשפט ודווקא האנשים החוגגים את יום העצמאות בברכה והלל, לא הגיעו להביע תמיכה לסמל לעצמאות זו.

משפט נתניהו הוא לא עוד אירוע משפטי, הוא אירוע טקטוני בסדר גודל היסטורי

4. חוסר הבנה של גודל המאורע

מילא אם לא היו תומכים, רבנים הנחשבים מומחי אתיקה ומוסר יחד עם עיתונאים מהמגזר קראו לראש הממשלה לפרוש ולשים את המפתחות, המדינה נגררה לאינסוף מערכות בחירות, מבחינתם הוא הפך לנטל על מחנה הימין.

ישנם אף כאלה שהביעו סלידה וזעזוע כיצד אנשים מגיעים להפגין מחוץ לאולם בית משפט סמל ממלכתי של מדינת ישראל.

נתניהו נאם בפתח האולם ובו האשים את מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק שתפרה לו תיקים מופרכים והזויים.

היו לא מעט אנשים בציבור הדתי שיצאו נגד ראש הממשלה.

כיצד מעז ראש הממשלה לדבר בצורה כזאת מתריסה נגד היועץ המשפטי לשעבר, ונגד המפכ"ל?

הם הרי ממש "משלנו", אלשיך המתנחל שגדל בערוגות שלנו תפר תיקים?

״לא ייתכן שהם פעלו בצורה לא נקייה, אם נתניהו זכאי שיוכיח זאת במשפט״. כך טענו.

כמה שנים קודם לכן התבטא אלשיך ואמר במהלך ראיון לתוכנית "עובדה" שהוא מכיר כל מילה בחומרי החקירה.

האם שמעתם בשבוע האחרון אמירה כלשהי ממנו?

האם לא ראוי לקחת אחריות על מה שקרה כאן?

להביע חרטה?

אנשים בציבור הדתי לאומי שיתפו פעולה להפלת נתניהו.

הפקידים פעלו מבפנים, רבנים מסוימים ואנשי תקשורת דחפו אותו מבחוץ לפרוש ולהיכנע. ואלה שאולי חשבו שהוא חף מפשע לא באו מעולם לכיכר גורן להביע תמיכה כי מה להם ו"לביביסטים"?

משפט נתניהו הוא לא עוד אירוע משפטי, הוא אירוע טקטוני בסדר גודל היסטורי.

ללא העמדתו לדין של ראש הממשלה ספק אם עיני רבים בעם היו נפקחות להבין את הצורך בתיקון במערכת המשפט.

הדרישה בעם לתיקון המערכת הגיעה "בזכות" העיוות, השקרים, וחוסר הצדק שהתגלה במהלך המשפט שמתנהל.

נתניהו לא נכנע והמשיך להילחם על חפותו למרות כל התותחים הכבדים שעבדו נגדו באמצעות מערכת אכיפת החוק והתקשורת.

אבל כל זה לא היה קורה בלי תמיכה של אנשים רודפי אמת שהחליטו למרות הכל להצביע לו פעם אחר פעם והמשיכו להעניק לו תמיכה וגיבוי.

אותם "ביביסטים" שזיהו מהרגע הראשון שכל הסיפור המשפטי בנוי על שקר וכל מטרתו הייתה להפיל את מנהיג המחנה הלאומי ואת שלטונו.

מדובר באנשים חכמים שיודעים לזהות באמצעות חושים חדים את האמת והשקר.

הם זיהו את טעם השקר של המשקה שניסו למכור להם מהרגע הראשון.

המגזר הדתי לאומי הוא מגזר אידיאליסטי שתורם רבות בכל מקום ובכל זמן.

אבל טוב אם ישכיל ללמוד משגיאתו וטעותו בסיפור הזה.

בזמן אמת לא עמדנו יחד עם אחינו למחנה הלאומי למחות על העוול ולא השכלנו להבין את הסיפור הגדול.

לא מאוחר לתקן.

א. מי הריבון?

במדינת ישראל, מזה עשרות שנים, ריבונות העם לא ממומשת בצורה ראויה.

בית המשפט העליון המליך את עצמו לריבון במדינה.

הוא המילה האחרונה, והוא הקובע. "היו פסקי דין שבהם נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי" אמר אבי המהפכה - אהרון ברק.

כידוע, ברק ומערכת המשפט הצועדת בעקבותיו לא לוקחים ולו גרם של אחריות על הקשיים הלא הכרחיים המוטלים על צה"ל.

זהו מבחן בגרות לאומי שעוד נגדל ממנו

ב. רחוק מהעין - רחוק מביקורת

אהרון ברק טווה את המהפכה ביד אמן. הרחק מעין הביקורת הציבורית. הוא כתב פסקי דין ארוכים כאורך הגלות שבהם טמן את הזרעים למה שיבוא בהמשך, מבלי לעורר תשומת לב למהלכיו. הפרופ' דניאל פרידמן הסביר כיצד בוצעה ההפיכה: "מתפתחת שיטה חדשה של הנמקה... כתיבת תיאוריה שלמה… כמובן שרשויות השלטון אפילו לא שמות לב… והעניין הזה פותח אפשרות של התערבות בהחלטות של הרשויות האחרות כמעט ללא מגבלות". בשנים האחרונות, מעטה הערפל הולך ומתפוגג, ודיון ציבורי ער החל להתנהל בנושא.

ג. שלטון המיעוט - בפסיקה או באלימות

כאשר ממשלת ישראל ניסתה לממש את רצון האזרחים ולבצע שינויים במערכת המשפט, ארגונים אזרחיים ניסו למנוע זאת על ידי הצמדת אקדח לרקתה של החברה הישראלית: או שתישמעו למי ששולט דה פקטו במדינה, או שיבולע לכם רע, בין אם בסרבנות בין אם באלימות כלפי אזרחים והשבתת המדינה.

כאילו כדי להוכיח עד כמה נדרש שינוי עומק במדינת ישראל, עמי אשד, האמון על שמירת החוק במחוז תל אביב, הצטרף לפורעי החוק במקום למנוע מהם לבצע את זממם.

ד. הפקת לקחים?

עם פרוץ המלחמה היו שציפו להפקת לקחים אך זו לא התבצעה כלל. בית המשפט המשיך לרמוס את נבחרי הציבור ברגל גסה. יצחק עמית פתח את הדלת לעתירות שתכליתן מצב השווקים בעזה, בזמן שחטופינו עונו במנהרות, אך סגר אותה על משפחות שכולות שהעזו למתוח ביקורת על מדיניותו התמוהה.

הטבח הנורא והמלחמה לא גרמו לשום הפקת לקחים אצל זורעי ההרס.

גם ארגוני האלימות והסרבנות לא טמנו ידם בצלחת ופתחו ב'מבצע הלבנה', שבו במקום לקחת אחריות על פשעיהם, נתנו "סיוע אזרחי" מתוקשר וממותג היטב.

גם רבנים יקרים ואישי ציבור נפלו בפח, והצטלמו עם אנשי "אחים לנשק" מבלי לתבוע מהם את המינימום הנדרש; חרטה, התנצלות והתחייבות לעתיד.

ה. איך נשארנו עם אותו הדבר?

ראשית, עולם הרעיונות המניע את מערכת ההפעלה צריך פיתוח ותחזוקה.

הפרקטיקה נגזרת מעולם הרעיונות, וגורמים רבים המשיכו לשים את הדגש דווקא על העולם המעשי התובעני באצילות ובמסירות כשאחרים המשיכו לפעול מאחורי הקלעים.

לדוגמה, ציון מספר ימי המילואים שמאן דהו עשה כאילו הוא הוא חזות הכל, לצד זאת, הרעיונות המזיקים לא טופלו, וגם לא טופח מספיק עולם רעיוני המציע אלטרנטיבה.

שנית, חברתית לא נעשה תהליך רציני של ביקורת ותיקון. לא רק שאותם ארגונים לא הפכו למשל ושנינה, אלא הם קיבלו גיבוי ציבורי. בית הנשיא העניק פרס לאחים לנשק, כך גם עיריית שדרות(!) ועוד.

כאשר לא משלמים מחיר חברתי בציבוריות בישראל, לא פלא שאנשי התנועה לא רואים מניעה לחזור למעשיהם.

שלישית, רבים משליכים על ארגונים רדיקליים את עולם הערכים שלהם במקום פשוט להקשיב להם ולהתייחס אליהם ברצינות.

ו. רבותיי, ההיסטריה חוזרת

כעת, שקמה ברסלר חוזרת לאיים על מדינת ישראל.

היא וחבריה מקימים לתחייה את המערכון של הגשש החיוור: "אז ככה, רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא, אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון! אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מה תהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר. ואם זה לא יינתן לכם? אנחנו נשרוף את המועדון".

ז. מה בפרקטיקה? קודם כל תודעה

מה ניתן לעשות מול זה? העיקרון המנחה הוא להעמיד עמדה נפשית ותודעתית הסולדת מהמעשים הללו ומהשקפת העולם הזו.

העמדה הנפשית חייבת להיות של הוקעה, ושל ציפייה ברורה מגורמי האכיפה שלא לאפשר למיעוט פורעי חוק לעשות במדינת ישראל כבשלהם.

לאחר מכן יימצאו גם האפיקים המעשיים לכך.

היו פסקי דין שבהם נתתי לצה"ל לנצח יותר מדי

ח. סיכום

אנחנו בתקופה שבה הטוב פורץ בכל כך הרבה תחומים במדינת ישראל, והטוב הזה דורש תודעה והשקפת עולם סדורה.

אם נצטרך להתמודד שוב מול ארגוני הסרבנות למיניהם, נעשה זאת ביושר, באומץ, ללא מורא וללא ריצוי. זהו מבחן בגרות לאומי שעוד נגדל ממנו.

1️⃣ גבורה צבאית ואזרחית

בשנים האחרונות, ובייחוד במהלך המלחמה הקשה והמתמשכת, מדינת ישראל עדה לא רק לגבורה עילאית בשדה הקרב ולמסירות נפש בלתי נתפסת, אלא לאירוע טקטוני עמוק המתרחש בליבת החברה שלנו.

זוהי שעתה של גבורה רוחנית ואמונית יוצאת דופן, המלווה באומץ לב אזרחי שאינו חושש עוד לערער על מוסכמות מיושנות.

אנו עדים לתחילתו של תהליך אבולוציוני בריא של חילופי אליטות – שינוי קונספציות עמוק במערכת המשפט ובמערכות הביטחון, בצבא ובשב"כ.

מה שבעבר נתפס כבלתי אפשרי, עקב הנדסת תודעה תקשורתית, הופך ממש מול עינינו למובן מאליו בעיני העם: ההבנה שהנהגת המדינה צריכה לשקף את רוח הכלל האותנטית, ולא שקבוצה סגורה מנכסת לעצמה את המדינה וערכיה.

הגבורה הרוחנית של ימינו מתבטאת במעבר החד מתודעת מיעוט נרדפת ומתנצלת לתודעת רוב בריאה וטבעית

2️⃣ מגלגל חמישי לעמדת הניווט

במשך דורות התחנכו הציונות הדתית והמחנה האמוני על אמירתו האלמותית של יוסף טרומפלדור: "אם צריך גלגל – אני גלגל".

נאמנה לתפיסה זו נכנסה החברה האמונית תחת כל אלונקה, שימשה דלק למנועי המדינה והתייצבה בכל מקום שבו נדרשה מסירות נפש.

לעיתים קרובות הדבר נעשה תוך השלמה עם תפקיד ה'גלגל', המניע מערכות שמישהו אחר מנווט על פי ערכים זרים.

אך הדור הנוכחי מבין בטבעיות וללא התרסה, שלא מספיק להיות גלגל חמישי או כלי שרת בידי אליטה תרבותית מצומצמת.

הגבורה הרוחנית של ימינו מתבטאת במעבר החד מתודעת מיעוט נרדפת ומתנצלת לתודעת רוב בריאה וטבעית.

אין זו פוליטיקה צרה, אלא תהליך היסטורי של חברה מתפתחת המסרבת להיגרר ומבקשת להוביל ולנווט, מתוך חיבור עמוק לקודש ולמסורת ישראל.

3️⃣ מציבים גבולות למניפולציה התרבותית

התהליך הבריא הזה נתקל, כצפוי, בקריאות שבר מצד מיעוט רדיקלי המנסה לייצר מניפולציה פסיכולוגית, שלפיה כל שינוי או השפעה אמונית מהווים 'קריעה של העם', 'אצבע בעין' או הפיכת המדינה ל'איראן'.

ההפחדות הילדותיות הללו אינן מאיימות עוד על הדור המשתחרר מהלפיתה התודעתית והרואה ביהדות כוח בריא, מבריא ומנצח.

הגבורה האזרחית של ימינו באה לידי ביטוי ביכולת להשתחרר מן הנוסח "המדינה והצבא שייכים לנו".

הציבור האמוני ובעיקר המסורתי, הנמצא בחזית העשייה וההקרבה, אינו זקוק עוד ל'אישור' מגורמים רדיקליים ללגיטימיות של תפיסת עולמו במרחב הציבורי.

אנו מבינים שמי שמתעקש להשאיר את המציאות קפואה בעבר ומסרב להשתנות, בוחר למעשה בחשכה; אנו בוחרים בצמיחה ובהתפתחות.

4️⃣ השבת רוח הניצחון והקודש לצה"ל

אחד המוקדים המרכזיים שבהם מתחולל השינוי הטקטוני הזה הוא צבא ההגנה לישראל.

במשך שנים ארוכות, גורמים אקדמיים וארגוני שמאל קיצוני החדירו לתוך פקודות הצבא מניפסטים זרים, שכרסמו באתוס הלחימה ודחקו את ערכי הניצחון לטובת תפיסות של פציפיזם, שוויון רדיקלי וערבוביה בין המינים.

הציבור ששילם את המחיר הכבד ביותר במערכה הנוכחית, הלוחמים תלמידי הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות, אינו מוכן עוד לשתוק.

הדרישה הנוכחית שלו אינה רק להתחשבות באורח החיים הדתי של החייל הפרטי, אלא להשבת רוח צה"ל וערכי הנצח, הצניעות והקדושה לליבת המערכת.

יוזמות כמו כנס עז בנמ"ר מדגישות בדיוק את המגמה הזו: החזרת צה"ל לתפקידו המקורי והיהודי – לנצח את האויב בצורה הברורה ביותר, ללא מורא וללא עיוותים תרבותיים פרוגרסיביים.

התפיסה הליברלית היא אפיזודה חולפת וקצרת מועד, ממש כמו תנועת ההשכלה בשעתה, שאינה מחזיקה מים מול עומק הנצח היהודי

5️⃣ טעות כפולה ותודעה חדשה

האליטה הישנה נוהגת לטעון, כפי שביטא זאת לאחרונה רב מסוים, כי חצי מהעם הוא 'חילוני-ליברלי'.

זוהי טעות כפולה ומכופלת.

ראשית, ברמה העובדתית, החילוניות הליברלית הרדיקלית היא מיעוט קטן; רוב העם בישראל מורכב מאנשים דתיים, חרדים ובעיקר מסורתיים – עַם המחובר בכל נימיו לתורה, לזהוּת ולקדוּשה, ומעוניין לראות אותן באות לידי ביטוי במערכות הציבוריות. הוא דוחה מכל וכל את הזעקות המופרכות על ׳הדתה׳.

שנית, ברמה ההיסטורית, התפיסה הליברלית היא אפיזודה חולפת וקצרת מועד, ממש כמו תנועת ההשכלה בשעתה, שאינה מחזיקה מים מול עומק הנצח היהודי.

כל תפיסה המבקשת להוסיף על היהדות ראויה להיבחן בשום שכל, אך אם היא באה להחליף אותה – היא תידחה על ידי הגוף הלאומי, החש שגורם זר חדר אליו.

הדור החדש של המלש"בים, הלוחמים והאזרחים מבין זאת היטב. התהליך שאנו חווים כעת הוא התעוררות אותנטית והיסטורית של רוח העם.

מתוך ענווה גדולה כלפי שרשרת הדורות וכלפי עם ישראל, ובזקיפות קומה מוחלטת, אנו צועדים קדימה כשליחים של תרבות נצחית, בריאה ומנצחת – תרבות שלא מתקפלת בפני רוחות הזמן, אלא מעצבת במו ידיה את המציאות ואת העתיד.

והפלא הזה מתרחש ממש ברגעים אלו.

הכנס עז בנמ״ר ייערך ביום א׳ הקרוב, כ״ז בתמוז (12/7), בשעה 15:30, במלון רמדה בירושלים.