1️⃣ מהי ספירלת השתיקה?

תיאוריית 'ספירלת השתיקה', שפותחה ונוסחה בשנת 1974 על ידי חוקרת התקשורת ואשת מדע המדינה אליזבת נואלה-נוימן, מתארת מנגנון חברתי מוכר: כאשר אנשים חשים שדעתם נמצאת במיעוט בקבוצה הם בוחרים להסתיר אותה ולשתוק, מחשש לבידוד חברתי או לנידוי ציבורי. ה'ספירלה' נוצרת משום שכאשר המיעוט משתיק את עצמו מרצונו, קול הרוב נשמע חזק ובולט יותר, בין היתר מפני שהשתיקה מתפרשת כהסכמה והתחושה היא שאין כמעט התנגדות. כתוצאה מכך, בעלי הדעה שבמיעוט נוטים עוד פחות להביע את דעתם. המנגנון הזה פועל בעוצמה רבה בשנים האחרונות סביב חדירתה של ׳פוליטיקת הזהויות׳ למוסדות הממלכתיים והביטחוניים בישראל.

נורמות הוכתבו מלמעלה, קבוצות כוח פוליטיות פעלו במחשך, ורבים חשו שאין להם לגיטימציה ציבורית להשמיע קול אחר.

אלא שאז הגיע מעשה אחד, ממוקד ופשוט של ראש השב״כ, אשר הורה להסיר את תכני 'חודש הגאווה' מהפרהסיה בארגון הביטחוני.

הצעד המנהלי הזה חולל סערה רבתי וייתכן שיהפוך לקו פרשת המים בשיח הציבורי הישראלי. ימים יגידו.

במקום לראות את האדם, את עולם הערכים שלו, את כישוריו ואישיותו, מצמצמים אותו לחדר המיטות שלו

2️⃣ הזזת חלון אוברטון: מכפייה לשאילת שאלות

התגובה המיידית למעשה הייתה צפויה: מתקפה תקשורתית אגרסיבית. אך מתחת לפני השטח התחולל שינוי עמוק בהרבה: לראשונה מזה זמן רב נשבר מחסום הפחד. הציבור הרחב, ובפרט בצידו השמרני של המתרס, החל להציג שאלות פשוטות ונוקבות שהיו מושתקות עד כה:

- מדוע ארגון ביטחוני רגיש, האמון על שלום המדינה, צריך לעסוק בנטיותיהם המיניות של עובדיו?

- מדוע מוקדש לכך חודש שלם?

- ומה הקשר בין נטייה אישית לבין שליחות ביטחונית?

תהליך זה מדגים באופן קלאסי את תזוזתו של ׳חלון אוברטון׳ – טווח הרעיונות המקובלים כמותרים בדיון הציבורי. ברגע שהשאלות הללו נשאלו בקול רם, הדיון עבר משלב של כפיית דבר שהוא כביכול מובן-מאליו לשלב של בחינה ביקורתית ופשוטה.

אור השמש חושף ומטהר את מה שהוחדר עד כה בטפטופים שקטים. הדבר המדהים הוא, שאפילו בקרב האנשים בעלי נטיות להט"ביות בעצמם הסכימו קולות ברורים כי העיסוק המוסדי הזה בתוך זרועות הביטחון אינו נורמלי ואינו במקומו.

3️⃣ פירוק האדם וצמצומו לחדר המיטות

כדי להבין את עומק הבעיה, יש לקלף את המושג המכובס 'הקהילה הגאה'. בפועל אין ישות אחת כזו; מדובר בהגדרה פוליטית מובהקת. אך כאשר המערכת הציבורית מתחילה לקטלג אנשים לפי נטייתם המינית, היא מבצעת מהלך של התבהמות ממש.

במקום לראות את האדם, את עולם הערכים שלו, את כישוריו ואישיותו, מצמצמים אותו לחדר המיטות שלו.

דגלים וסמלים במרחב הציבורי, בבתי הספר ובארגונים ממלכתיים נועדו לייצג את המשותף והמאחד הלאומי, ולא את נטיותיו הפוליטיות או האישיות של פרט זה או אחר.

ההתעקשות להניף דגלים אלו בארגונים ממלכתיים אינה מקדמת שוויון, אלא מייצרת קִטלוג מיותר המבדיל ומפריד בין המשרתים ומחדיר אג'נדות זרות ללב הקונצנזוס.

כאשר אנשים חשים שדעתם נמצאת במיעוט בקבוצה הם בוחרים להסתיר אותה ולשתוק, מחשש לבידוד חברתי או לנידוי ציבורי

4️⃣ סיכום: האומץ לעמוד מול הכפייה

מבחינת ראש השב״כ הייתה זו רק החלטה פיקודית מקומית; אך מבחינה ציבורית הוא העיר קולות מושתקים רבים.

שבירת ספירלת השתיקה העניקה כוח ואומץ לרבים במקומות העבודה, בצבא ובשירות הציבורי להישיר מבט, לפקוח עיניים ולומר: "עד כאן".

בזכות השינוי בחלון אוברטון, החברה הישראלית מתחילה להשיב לעצמה את הממלכתיות, את שפיותה ואת עצמאותה.

הערעור על מוסכמות משונות שהוטמעו במערכות הציבוריות (וללא שום שקיפות ציבורית) הוא מעשה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות במקום עבודתו, ובכך להחזיר את הארגונים לתפקידיהם המקוריים לטובת מדינת ישראל כולה, ולא לקידום אג׳נדות פוליטיות ופרוגרסיביות.

היום חזרו השופטים במשפט נתניהו על עמדתם שלפיה קיים קושי בהוכחת עבירת השוחד, והמליצו שוב לפרקליטות לשקול להסיר את האישום הזה.

מסקנות רבות ניתן להסיק מהאירוע הזה, נתרכז רק באחת מהן.

אירועים חריגים בחייה של אומה פועלים כפנס רב עוצמה המאיר את כל המציאות. האירועים חושפים מוסדות ואנשי ציבור — כיצד הגיבו לאירוע החריג בתחילתו, בהתהוותו, וברגעי השיא שלו.

להבדיל, כמו במלחמה קיומית. יש מי שמתייצב לצד האומה, מסייע ומגלה אחריות, ויש מי שמזהה במשבר הזדמנות לגריפת הון פוליטי, גם במחיר פגיעה באומה, ובכך חושף את פניו ללא כיסויים.

מי המתין לבירור בבית המשפט, ומי כבר כתב את פסק הדין מזמן

כך גם במשפט נתניהו.

המשפט הזה מבליט בעוצמה רבה היכן התייצבו מוסדות ואנשים רבים: הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה, הפוליטיקאים, אנשי רוח ועוד.

הפנס המאיר לא ישאיר אף לא פינה אחת חשוכה, הכל יואר בעוצמה. המציאות היא זו שמאירה וחושפת.

המשפט מבליט את כל מי שמיהר לקבוע מסקנות עוד לפני שהתבררו הראיות, מסיבות שונות.

אירועים חריגים בחייה של אומה פועלים כפנס רב עוצמה המאיר את כל המציאות

הוא חשף מי באמת איש אמת ומאמין שחזקת החפות היא עיקרון יסוד של שלטון החוק, ומי רואה בה סיסמה הנשלפת רק כשהיא משרתת את עמדותיו.

מי המתין לבירור בבית המשפט, ומי כבר כתב את פסק הדין מזמן.

יום אחד המשפט הזה יסתיים.

אבל הלקח הגדול ממנו לא יהיה רק מה נקבע בעניינו של נתניהו, אלא מה הוא לימד אותנו על האנשים ועל המוסדות שסביבנו.

ועליהם תהיה חובת ההוכחה ומתן ההסברים. בכבוד הראוי ובדרישה לצדק.

א. מי מחליט? ומי מחליט מי מחליט?

הנטייה הטבעית שלנו היא לנסות לענות ישירות לטענות השופטים. תכף נגיע לזה. אבל אסור להתחיל מזה.כי החלק החשוב ביותר בסיפור הוא עצם חוסר הסמכות.

כשבריון פועל בכוחנות כלפיכם, היגררות לדיון בטיעוניו העניניים היא שיתוף פעולה עם הבריונות.

הדבר החשוב ביותר שצריך לומר לשופטים על הדיון הזה הוא: דעתכם איך נכון למנות שופטים בעליון לא מעניינת או רלוונטית יותר מדעתו של כל אזרח אחר במדינה. זה לא נתון לסמכותכם יותר מאשר למנקה של אולם בית המשפט.

מינוי שופטים הוא נושא השייך לחוקי יסוד. לשופטים אין סמכות לדון בחוקי יסוד יותר ממה שיש לכנופיית פשע. זו שאלה פוליטית.

על זה נאמר 'לפני שבר גאון'

ב. מינוי שופטים הוא שאלה פוליטית

ההחלטה בדבר שיטת מינוי שופטים לעליון היא בסמכות אזרחי ישראל ונבחרי הציבור שלהם. במילים אחרות, זו שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה.

אין פוליטית יותר מאשר השאלה מה טוב יותר לציבור ולמדינה. כל מהות הפוליטיקה היא השאלה מהי טובת הציבור, מהו האינטרס הציבורי.

ואין התערבות פוליטית בוטה וגסה יותר, מהתערבות השופטים בשאלה - מה טוב לציבור בישראל.

ניתן להשוות את הדיון הזה לכנופיית פשע הדנה בטיעונים מוסריים בשאלה מה נכון לעשות עם הכסף שהם גנבו.

אין דבר מקומם יותר מקבוצת שופטי עליון, שיושבים ודנים דיון פוליטי למהדרין שבו הם מנסים למנוע מהציבור לבחור שופטים פוליטיים.

ג. הטקטיקה הבריונית וזעקת ה'פוליטי'

הולכת-אימים נגד התערבות פוליטית היא טקטיקת בריונות ידועה של פקידים לא נבחרים, המנסים למנוע מהציבור לקבוע את גורלו.

הם מנסים למתג את המינוח 'פוליטי' כדבר מלוכלך ולא לגיטימי. אין מתועב ואלים יותר מהטקטיקה הזו. הפוליטיקה היא המסגרת שבה הציבור מעצב את גורלו. המתקפות האלה הן הסממן המובהק ביותר של דיקטטורים אפלים, המנסים לשתק את יכולתנו לעצב את חיינו, ולהפוך את האזרחים לציבור שפוף-קומה מול לובשי הגלימות, היושבים ממעל מושביהם.

נסיון השופטים להלך אימים על הציבור נגד ה'פוליטי' הוא גלגול מחודש של הכנסייה הנוצרית, בכוחנותה ומגמתה לשלוט בציבור בשם הסמכות הטוטאלית שלה.

ד. ולעצם העניין

אם שופטי העליון לא היו מתערבים בשום דבר פוליטי, אז השאלה מי ממנה אותם לא היתה כל כך עקרונית.

אך כיוון שהגענו למצב שבו שופטי העליון צבועים בצבעים פוליטיים בוהקים, אין מנוס אלא להשיב את הסמכות לבחירתם לידי נבחרי הציבור, משני צידי המפה הפוליטית, ולהוציא אותנו מהכאוס הפוליטי שבו השופטים פוסקים בסוגיות פוליטיות לפי אידיאולוגיות שמאל קיצוני.

השבת הסמכות לנבחרי הציבור תגדע את מחולל הכאוס הגדול ביותר במערכת המשפט היום - ההטייה הבוטה לצד אחד.

ההחלטה לבחור יחד, ימין ושמאל, את שופטי העליון, הייתה אמורה להיחרת על דגלם של כל ארגוני האחדות למיניהם. את הביקורת הציבורית כלפי הבריונות הזו של השופטים, ארגונים אלה היו אמורים להוביל. למה הם שותקים? תחשבו לבד.

הפוליטיקה היא המסגרת שבה הציבור מעצב את גורלו

ה. מה מקובל בעולם המערבי

במדינות מערביות רבות נבחרי הציבור הם הבוחרים את השופטים. מקובל ומובן ששפיטה איננה רק מקצוע אלא גם תפיסת עולם, ועל השופטים לשקף את תפיסת העולם של הציבור. דברים פשוטים ובסיסיים אלה נשמעים לשופטי העליון אצלנו מופרכים כל כך, מסיבה פשוטה: הם לא מעוניינים לוותר על כוחם הלא לגיטימי. אז הם מוכנים להעמיד פנים שהדבר הכי דמוקרטי, בעצם נוגד את מהות הדמוקרטיה.

הפוזיציה המתנשאת והאלימה של שופטי העליון כלפי אזרחי ישראל שוברת שיאים כל יום.

על זה נאמר "לפני שבר גאון".

הם מפעילים את כל כישרונם על מנת להכשיר את השרצים הגדולים ביותר באינסוף טעמים. נקודת השבירה תגיע כשמספיק אזרחים יצפו בסרטון לעיל ויגחכו על הבריונות הפתטית הזו.

זה הרגע שבו נפסיק להיות שבויים בידיהם, והמבצר הזה, שמדכא כל כך הרבה שנים את אזרחי ישראל, יפול. לא מערכת המשפט תיפול, אלא התודעה האלימה שחטפה אותה, ואת החירות, מידי אזרחי ישראל.

1️⃣ כרוניקה של פשרה ידועה מראש

בשנת 2016 סערה המערכת הצבאית והציבורית סביב ביטולה של 'פקודת השילוב הראוי' (משנת 2002) והחלפתה ב'פקודת השירות המשותף'.

ברוח הפקודה החדשה נכתב: ״המפקדים יישמו את פקודת השירות המשותף ככל האפשר, לא בדרך של הפרדה בין חיילים לחיילות, אלא אם כן נקבע הדבר במפורש בפקודה״.

הנוסח אמנם עודן בהמשך, אך רוח הפקודה נותרה בעינה ויושמה בשטח: המדיניות השתנתה בהדרגה מהפרדה מבוקרת לעירוב הולך וגובר בכלל יחידות צה״ל.

ברקע הדברים עמדו מפגשים מתוחים, רוויי כוונות טובות, בין הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט לבין ראשי ישיבות ומכינות. המטרה הייתה להגיע לנוסח מוסכם שיסדיר את שירותם של חיילים דתיים לצד פתיחת תפקידי לחימה נוספים לנשים. בפגישה של הרמטכ״ל עם הרבנים הוא הצליח להרגיע את חששותיהם, והם אף שיגרו לתקשורת הודעת ברכה שבה הצהירו כי הם סומכים עליו. הבטחותיו של הרמטכ"ל היו כלליות, ואותם רבנים לא חזו את השינויים המפליגים שהתרחשו במשך השנים, תוך רמיסת הפקודות וההבטחות המקוריות.

עשור לאחר מכן, הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה כמעט במדויק: שילוב נשים ביחידות קצה כמו סיירת מטכ"ל או חיל השריון המתמרן מזכיר מחדש את אותן פגישות הרגעה, אותן הבטחות פיקודיות כלליות ואותן פשרות ניסוחיות הנעשות ללא הבנת ההשלכות ארוכות הטווח.

אלא שהתבוננות עומק בתהליך זה מגלה כשל מובנה. אין מדובר באירוע נקודתי של אכיפת פקודה כזו או אחרת, אלא בהתנגשות ערכית עמוקה שאינה יכולה להיפתר באמצעות הבטחות קוסמטיות. כאשר גורמים בצה"ל מתנהלים מתוך תפיסת עולם שבה ערך השוויון המגדרי הופך לערך מוביל, המיוצג ומקודם על ידי גופים רשמיים ובעלי סמכויות נרחבות, נוצר פער בלתי ניתן לגישור מול עולם הערכים של הציונות הדתית.

זהו פתרון המזכיר את משל חכמי חלם, הבונים בית חולים מתחת לגשר רעוע במקום לתקן את הגשר עצמו

2️⃣ הכשל המושגי: שיח זכויות מול שיח צביון

הסיבה המרכזית לכך שראשי הישיבות מוצאים את עצמם בעמדת נחיתות מתמדת במאבק זה נעוצה בהגדרת המגרש שבו הם משחקים. בעוד ארגוני נשים וגופי מגדר חוץ-צבאיים ופנים-צבאיים פועלים מתוך תפיסת עולם כוללת ('אג'נדה') המבקשת לעצב את צביונו של כל הצבא ברוח השוויון, הרבנים נוטים לצמצם את דרישותיהם לשיח של זכויות הפרט של החיילים הדתיים.

יותר מזה: תפיסת ארגוני הנשים היא טוטאלית – בבחינת ׳כולה שלי׳, והרבנים באים בדרישה פשרנית האומרת ׳חֶציָה שלי׳. מי מנצח בדיון שכזה? כולנו יודעים.

כאשר ראשי ישיבות נפגשים עם הרמטכ"ל, הם מבקשים בדרך כלל פתרונות נקודתיים: פטור מחובה מסוימת, הבטחה למתחם מגורים נפרד, או התחייבות לכך שחייל דתי לא ייאלץ לפעול בסביבה מעורבת בניגוד להלכה. זהו פתרון מגזרי, ואפילו 'אולטרה מגזרי', המשול לבקשת "תן לנו את יבנה וחכמיה". אולם במערכת תרבותית, מי שמדבר על הצביון ועל הרוח הכללית תמיד ינצח את מי שמבקש הגנות על זכויות בודדות. רוח הפקודה, המקדמת אינטגרציה מלאה כברירת מחדל מוצהרת, חזקה יותר מכל הבטחה בעל פה של מפקד כזה או אחר.

3️⃣ המציאות בשטח והמבחן המבצעי

התוצאה של כשל זה מתעצמת במצבי קיצון. פקודות צבאיות, במהותן, אמורות להיכתב עבור רגעי האמת – זמן מלחמה. פקודת השירות המשותף נבחנה בפועל במערכות האחרונות, והמציאות הוכיחה כי בשטח, תחת אילוצים מבצעיים ודרישות של פיקוח נפש, הפקודה וההפרדות ההלכתיות פשוט לא נאכפו. לוחמים מצאו את עצמם בתוך כלים משוריינים או במתחמי לחימה יחד עם פרמדיקיות ולוחמות, בסיטואציות שלא תאמו את ההבטחות הכלליות שניתנו לרבנים.

אין להאשים בכך את המפקדים בשטח, את המג"דים או את החיילות והחיילים עצמם. המערכת הפיקודית נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית: היא נדרשת ליישם פקודה שנוסחה תחת לחצים חברתיים ורעיוניים, תוך ניסיון לרבע את המעגל ולטעון שאיש לא ייפגע. זהו פתרון המזכיר את משל חכמי חלם, הבונים בית חולים מתחת לגשר רעוע במקום לתקן את הגשר עצמו.

רוח הפקודה, המקדמת אינטגרציה מלאה כברירת מחדל מוצהרת, חזקה יותר מכל הבטחה בעל פה של מפקד כזה או אחר

4️⃣ הדרך למוצא אמיתי

הנסיגות החוזרות ונשנות וההסכמות הקוסמטיות אינן מייצרות פתרון אמיתי, אלא רק דוחות את ההתנגשות הבאה בחמש או עשר שנים. כאשר תיווצר מסה קריטית של לוחמות ביחידות נוספות, הרמטכ"ל התורן יסביר ש'המציאות השתנתה' וכי אין ברירה אלא לשלב את מסת הטנקיסטיות ביחידות השריון, בנימוקים של מחסור בכוח אדם ופיקוח נפש.

כדי לצאת מהרוטינה הזו, נדרש שינוי תפיסתי עמוק. על ההנהגה התורנית להבין כי המאבק אינו על רווחתו של החייל הדתי הבודד מישיבות ההסדר או מהמכינות, אלא על דמותו ותרבותו של צבא ההגנה לישראל כצבא שתפקידו העליון הוא ניצחון במלחמה. פגישות הרגעה שאינן מלוות במנגנוני אכיפה נוקשים, בירידה לפרטים מוגדרים ובבחינת רוח הפקודה עצמה, דינן להותיר את הציבור הדתי מופתע פעם אחר פעם. רק הכרה בהתנגשות הערכית וניהול שיח ממלכתי, אמיץ וגלוי על מטרות-העל של הצבא, יוכלו להוביל להסדרה אמיתית, מכבדת וממלכתית.

במשך שנתיים הובילה רעות בן חיים מנתיבות את המחאה נגד הכנסת סיוע לעזה – ולמעשה לחמאס – בזמן המלחמה, ואת חסימת משאיות האספקה, במסגרת ארגון 'צו 9' שהקימה.

נשים בצד את הדיון בשאלה אם הסיוע ההומניטרי היה מחיר דיפלומטי הכרחי עבורנו. לא כל אזרח חייב לעשות את החשבונות הדיפלומטיים, ועצם הנורמה הזו, שהמערב קובע חובה לספק סיוע לאויב – היא חרפה מוסרית וראוי למחות עליה.

הימין אינו מתורגל מספיק במחאות אזרחיות. הטמפרמנט שלו רגוע יותר משל השמאל, הוא משקיע משאבים רבים יותר במעגלים הקרובים של משפחה וקהילה, והוא לא מבין מספיק שהשפעה על המדינה לא מייצרים רק בקלפי אלא גם במיזמים אזרחיים רבים ומגוונים.

עצם הנורמה הזו, שהמערב קובע חובה לספק סיוע לאויב – היא חרפה מוסרית וראוי למחות עליה

בנוסף, מחאה אזרחית כרוכה גם בסיכון, בייחוד למגיעים מהימין. מערכת אכיפת החוק תמיד נזכרת ש"ייקוב הדין את ההר" דווקא במחאות ימין, ואילו במחאות שמאל "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי"...

על עצם האפליה המכוערת הזו מצד מערכת אכיפת החוק ראוי לצאת למחאה אזרחית.

ככל שהימין יהיה מעורב יותר במיזמים אזרחיים, ישקיע יותר מזמנו וממרצו בהשמעת קול ציבורי ובהשגת יעדים ראויים, תקצר הדרך לשינוי.

על רעות בן חיים הופעלו סנקציות כלכליות על ידי ממשל ביידן, וכעת החליטה הפרקליטות להעמידה לדין על חסימת המשאיות. אכיפה בררנית על סטרואידים.

ככל שהימין יהיה מעורב יותר במיזמים אזרחיים, ישקיע יותר מזמנו וממרצו בהשמעת קול ציבורי ובהשגת יעדים ראויים, תקצר הדרך לשינוי

ראוי לתגמל ציבורית את מסירותה של רעות, ולסייע לה לממן את כל הוצאות המשפט על המחאה שניהלה עבור כולנו.

אנו מנצלים במה זו לומר לרעות תודה, לציין את יוזמתה כמודל השראה לפעילות אזרחית, ולקרוא לציבור לסייע לה במימון הוצאות המשפט.

קישור לתרומה: https://givechak.co.il/tzav9?ref=v4

שבוע טוב!